<h1>הבתים — שערי הקידוש והשביתה שער ראשון</h1>
<h2>דף ק.</h2>
מי שהיה אוכל בע"ש וקדש עליו היום והוא בתוך הסעודה פורס מפה על השלחן ומקדש וגומר סעודתו ואח"כ מברך בהמ"ז. הר"ם. הרי"ף כתב פורס מפה ומקדש וחוזר ומברך המוציא שהקדוש הפסק בסעודה. והרב בעל המאור כתב שאין הקדוש הפסק. ודברי (הר"ם) [הרי"ף] נראין עיקר, וכן כתב הראב"ד. ומלשון הר"ם נראה שדעתו כדעת בעל המאור.
<h2>דף ק:</h2>
אין קידוש אלא במקום סעודה, שאם קידש בבית זה והלך לאכול בבית אחר צריך לחזור ולקדש. כ' הר"ם לא יקדש בבית זה ויאכל בבית אחר, אבל אם קדש בזוית זו אוכל בזוית שניה ע"כ. רבים מגדולי המפרשים פסקו, שאפי' מפינה לפינה צריך לחזור ולקדש כל זמן שאין יכולים לראות מקום שקדש בו ממקום שאוכל בו, אבל כשיכולים לראות ה"ה מקום א'. ונראין דברי הר"מ. כתב רבנו נסים אם קדש בבית זה ודעתו לאכול בבית אחר, ה"ה כאילו קדש במקום סעודה, וא"צ לחזור ולקדש. הרב בעל השלמה כ' אם [קידש] במקום א' ודעתו לאכול בבית אחר קרוב משם שהיה יכול לשמוע משם דברי המקדש באותו מקום שקדש, ה"ז מקום סעודה אע"פ שאינו עומד במקום סעודתו בשעת הקידוש. ומפני זה נהגו לקדש בבהכ"נ מפני האורחים האוכלים בבתים הסמוכים לביהכ"נ, שבבהכ"נ אינם יכולים לאכול, שהרי אמרו אין אוכלין בהם ואין ניאותין בהם, והואיל והיו יכולים לשמוע קידוש של בהכ"נ באותו מקום שאוכלים שם, ה"ז כקידוש במקום סעודה. וכן נמצא בתשובת שאלה לרי"ף. ויש מן הגדולים שכ' מי שאין לו יין יוצא בקידוש של בהכ"נ, ומפני זה נהגו עתה לקדש בבהכ"נ, אע"פ שאין שם אורחים. ולא נתברר לי, שאם אין לו יין אפשר לקדש על הפת. ויש מי שאמר שמנהגנו עתה לקדש בבהכ"נ אע"פ שאין שם אורחים, כדי להסדיר הקידוש לציבור. ולא מצאתי לזה טעם מספיק. אלא בתחלה קבעוהו מפני האורחים, ונתפשט המנהג לקדש בין יש שם אורחים בין אין שם אורחים. ויש מן הגדולים שכ' מי שאין דעתו לאכול בלילי שבת מקדש על היין אע"פ, שאין שם סעודה, שאין מבטלין קידוש מפני הסעודה. ויש מי שכ' שאין מקדש אא"כ יטעום כזית. וזה נ' עיקר.
<h2>דף קא.</h2>
מצוה מן המובחר לקדש ולאכול בלילי שבת לאור הנר. ואם אחר שקידש כבה הנר הולך למקום שיש בו נר ומקדש שם וקובע סעודתו. וכ' רב אחא גאון שאם אינו יכול לאכול ולעמוד בבית שיש בו נר, כגון שיש שם הבל, יוצא ומקדש חוץ לאותו בית, הואיל ויכול לראות את הנר, אע"פ שמצוה מן המובחר לעמוד במקום הנר בשעה שמקדש. ויש מן הגדולים שכתב שאם אין לו נר מקדש לאור הלבנה או מקדש ואוכל בביתו אע"פ שאין [שם נר, שאין] מבטלין קדוש וסעודה שבה שהיא מצוה מפני הנר. וכן כתב רבנו האי שמי שירצה לקדש בלא נר הרשות בידו.
<h2>דף קב:</h2>
היה אוכל וגמר סעודתו עם הכנסת שבת, מברך ברכת [המזון] תחלה, ואח"כ מקדש על כוס שני. ולא יברך ויקדש על כוס אחר, שאין עושין ב' מצוות בכוס א'. לר"ם.
<h2>דף קד.</h2>
כשיבדיל על הכוס לא יפחות מג' הבדלות, והמוסיף לא יוסיף על ז'. ונהגו העם לומר ג' כמו שביארנו. ובין יום הז' לו' ימי המעשה הוא מעין חתימה. וביו"ט שחל להיות בא' בשבת שחותם בה [המבדיל] בין קודש לקודש, אומר סמוך לחתימה ובין קדושת שבת לקדושת יו"ט הבדלת לפי שצ"ל מעין חתימה סמוך לחתימה. ויש מן הגדולים שאומר שאין אומרים בהבדלה זו בין יום השביעי לששת ימי המעשה, שהרי לא תקנוה בהבדלה אלא מפני שצריך שיאמר סמוך לחתימה מעין חתימה, לפיכך צריך שיאמר בין קדושת שבת לקדושת יו"ט הבדלת. ויש מי שאומר הואיל ונהגו לומר כל השנה בין יום הז' לו' ימי המעשה אומרה במוצאי שבת ליו"ט, ואומר בין קדושת שבת לקדושת יו"ט הבדלת. והראשון עיקר. ואסור לעשות מלאכה במו"ש עד שיבדיל. ויש מי שפסק שאפי' לדבר בעסקיו אסור. ואם אמר המבדיל בין קודש לחול אע"פ שלא הבדיל על הכוס מותר לעשות מלאכה. ויש מן הגדולים שכ' שצריך שיזכור בה שם ומלכות. ויש מי שכ' שלהבדלה זו צריך ג"כ שיזכיר ג' הבדלות כפי המנהג. ואומר שכן דעת הרי"ף. ויש מי שאומר שלא אמרו להזכיר ג' הבדלות אלא כשמבדיל על היין.
<h2>דף קה.</h2>
אסור לאדם לאכול או לשתות יין משקדש היום עד שיקדש. וכן משיצא היום [אסור לו להתחיל לאכול ולעשות מלאכה או לטעום כלום] עד שיבדיל, ולשתות מים מותר. לר"מ. יש מי שאמר לשתות יין ומים אסור משקדש היום עד שיקדש. ויש מי שאמר לשתות יין אסור, אבל לשתות מים מותר. וזה נראה עיקר. וכן נ' דעת הר"ם.
יש מן הגדולים שכתב שהקדמונים היו אומרים אחר בפה"ג מקדש השבת בלא הזכרת השם ומלכות, ומפני זה נקרא קידוש. ויש שנהגו לומר אחר בפה"ג ברוך שנתן שבתות למנוחה. ויראה לי שאין נכון לומר בו דבר, מפני שיהיה הפסק בין הברכה לשתיה. ונקרא קידוש מפני שנקבע בשבת ולא בחול, ומתוך כך הוא זכור שלכבוד שבת לקדשו הוא עושה. ויש מן הגדולים שכתב מי שאין לו יין בליל השבת אלא כוס א', קידוש לילה קודם לכבוד היום, וכבוד יום וכבוד לילה כבוד יום קודם שעיקר תענוג ביום. וכתב הרב בעל השלמה לא נאמר זה אלא במי שחביב לו היין יותר מן הפת, אבל אם חביב לו הפת מקדש בלילה על הפת ואע"פ (שאין) [שהיין] חביב לו, ומניח הכוס למחר. והרי"ף והר"ם לא הביאו זה הפסק, ולא נתברר לנו אם דעתם כפי הדעת הזה שכתבנו, ואעפ"כ היה להם לברר זה. ודברי הרב בעל השלמה נראין לנו עיקר.
<h2>דף קו.</h2>
מצוה לקדש יום השבת בדברים שנאמר [זכור] את יום השבת לקדשו, כלומר זכרהו זכירת שבח וקדוש. וצריך לזכרו בכניסתו וביציאתו, בכניסתו בקידוש היום וביציאתו בהבדלה. וזה נוסח קדוש היום בא"י אמ"ה אק"ב ורצה בנו ושבת קדשו באהבה וברצון הנחילנו זכרון למעשה בראשית כי יום זה תחלת מקראי קודש זלי"מ כי בנו בחרת ואותנו קדשת מכל העמים ושבת קדשך באהבה וברצון הנחלתנו בא"י מקדש השבת. וזהו נוסח הבדלה בא"י אמ"ה המבדיל בין קודש לחול בין אור לחושך בין ישראל לעמים בין יום הז' לו' ימי המעשה בא"י המבדיל בין קודש לחול. ומד"ס לקדש ולהבדיל על היין. והמבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס.
עיקר הקידוש בלילה. ואם לא קידש בלילה בין שוגג בין מזיד מקדש והולך כל היום. ואם לא הבדיל מבדיל והולך למחר ומבדיל והולך עד יום ד'.
מצוה לברך על היין ביום השבת קודם שיסעוד סעודה שניה, וזהו הנקרא קידושא רבה. מברך בפה"ג בלבד ושותה ואח"כ יטול ידיו ויסעוד. ואסור לו לטעום כלום קודם שיקדש. וגם קדוש זה לא יהיה אלא במקום סעודה [לר"ם]. והראב"ד כתב שמותר לטעום ביום קודם שיקדש, שכבר נתקדש היום בלילי שבת, והוא עיקר הקדוש. והלא אם ירצה יקדש ביום על הפת, והוא שיברך ברכת המוציא לשם קדוש. והרב ר' יהונתן כתב שאינו מקדש ביום על הפת, שלא יהיה בזה (היתר) [היכר] לקדוש שבת אחר שאינו מזכיר שבת, ונראין דבריו.
<h2>דף קו:</h2>
היה מתאוה לפת יותר מן היין או שלא היה לו יין ה"ז נוטל ידיו תחלה ומברך המוציא ומקדש ואח"כ בוצע ואוכל. מי שנתכוין לקדש על היין בליל שבת ושכח ונטל ידיו קודם שיקדש ה"ז מקדש על הפת ואינו מקדש על היין אחר שנטל ידיו לסעודה. לר"ם כתב הריא"ג אפילו נטל ידיו מקדש על היין, וכ"כ הרב בעל המאור, ונראין דבריהם, ועל דבר זה אנו סומכין.
<h2>דף קז.</h2>
מי ששכח ובירך המוציא קודם שיקדש, ועד שלא טעם כלום נזכר יש מי שאמר כיון שדעת הרי"ף שהקידוש הוא הפסק בסעודה הרי הוא הפסק ב[ין] סעודה לברכת המוציא וצריך שיאכל קודם שיקדש כדי שלא יעשה ברכתו לבטלה. ולדעת הריא"ף צריך לחזור ולברך המוציא [שהקידוש] הוא הפסק בסעודה כמו שנבאר. ויש מי שאמר שכיון שבירך המוציא יכול הוא לקדש על הפת, ואינו נראה כן, כיון שמתחלה לא בירך המוציא לשם קידוש הרי הקידוש הפסק כיון שהוא הפסק אפי' תוך הסעודה כ"ש שהוא הפסק בין ברכה לאכילה.
עבר ושתה ואכל קודם שיקדש ה"ז מקדש ומבדיל אחר שאכל, לר"ם.
